גז"ד לנהג אוטובוס שתקף ואיים על תלמיד כיתה ו' בשעת הסעתו מבית הספר

1.      ביום 29.4.08 הרשעתי את הנאשם, לאחר שמיעת ראיות, בביצוען של שתי עבירות - תקיפה סתם, עבירה על סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), וכן עבירת איומים, עבירה על סעיף 192 לחוק, וזו תמצית העובדות בהן הורשע הנאשם: הקובל, תלמיד כיתה ו', נסע ביום 17.9.07, במסגרת הסעת תלמידים, באוטובוס שהנאשם היה נהגו,  ובמהלך אותה נסיעה עצר הנאשם את האוטובוס באמצע הכביש, ניגש לקובל, נתן לו מכה באזור כתף של זרוע שמאל, ואיים כי יכה אותו אם יוציא מילה מפיו.

2.      בטיעוניו לעונש הדגיש ב"כ הקובל את חומרת מעשיו של הנאשם, ואת העובדה שלא קיבל אחריות עליהם ולא הביע כל חרטה. התובע ציין את פחדיו של הקובל וחבריו לכיתה להמשיך ולנסוע באוטובוס שעה שהנאשם נוהג בו, וביקש בסוף דבריו להשית עליו עונש של מאסר מותנה, קנס כספי ופיצוי למתלונן.

3.      ב"כ הנאשם ביקש לבטל את הרשעת מרשו, תוך שציין את חששיו מפני פיטורי הנאשם באם ההרשעה לא תבוטל, ותמך את דבריו בפסיקה ובהפניה לעמוד 38 להסכם עבודה קיבוצי לעובדי "אגד". הסנגור ציין כי המדובר באירוע שנמשך שניות אחדות, את העובדה שהקובל לא נחבל ולא נפצע, עובדת סגירת התיק במשטרה מחוסר עניין לציבור והוסיף שהמדובר בקובלנה פרטית נעדרת כל אנטרס ציבורי. לחילופין ביקש הסנגור להתחשב בעובדה שמרשו הינו מפרנס יחיד למשפחתו וכי הפיק את הלקחים מהאירוע, להמנע מהטלת פיצוי, ולהסתפק בחתימת מרשו על התחייבות כספית.

4.      הנאשם אמר בדברו האחרון, טרם גזירת דינו: "אני מצטער על כל מה שקרה ועל הנסיבות שקרו. מצטער אם הקטין נפגע ממני מילולית. פיזית לא נגעתי בו".

5.      מעשיו של הנאשם אכן חמורים - בהיותו נהג אוטובוס, המסיע קטינים לבית ספרם וחזרה לביתם, אמור היה לנהוג ביתר אורך רוח וסבלנות, גם אם התנהגות התלמידים לא היתה לרוחו. על הנאשם היה להוות מקור לדוגמא לאותם תלמידים, לקבלם בסבר פנים יפות, ולהראות להם שגם אם התנהגותם אינה לרוחו, עדיין יש מקום להתנהג אחרת במקום ציבורי כגון באוטובוס. במקום זאת, בחר הנאשם להתנהג בברוטליות עם תלמיד כיתה ו', שהוא הקובל, עת הכה אותו ואיים עליו. הדעת אינה סובלת התנהגות מעין זו מכל אדם, ולבטח לא מהאיש האמון על בטחונם של תלמידים בשעת הסעתם.

6.      בית המשפט העליון נדרש לא אחת לשאלת הימנעות מהרשעת נאשמים. ב-ע"פ 2083/96 תמר כתב נ'  מדינת ישראל, פ"ד נב (3), 337  קבעה השופטת דורנר :

" תכליתו של סעיף 71א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (שירות לציבור, ז.פ.) דומה אפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר להטיל מבחן ללא הרשעה, כשמטרת שני אמצעים אלו הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של הנאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופיה של העבירה ".

השופטת דורנר הוסיפה וקבעה :

" ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על -יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם" .

" הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: האחד - על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, והשני - סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על הרשעת הנאשם מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל ".

7. הנאשם לא נדרש לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן, ובהעדר תסקיר הממליץ על אי הרשעתו, אין מקום לעשות כן. סעיף 192א' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע, תחת הכותרת " ביטול הרשעה" :

"הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור".

יתרה מכך, הנאשם לא קיבל אחריות על מעשיו עד לרגע זה, ובדבריו האחרונים הוא אף הדגיש שלא נגע בנאשם, כך שאין הוא מפנים את חומרת מעשיו, את האיסור שבהם ואין כל בטחון שלא יחזור על התנהגות אסורה זו גם בעתיד. אמנם שיקולי שיקומו של נאשם הם שיקולים נכבדים, והרצון שלא יפוטר מתפקידו יתווסף לאותם שיקולים, ואולם, הכיצד ישוקם אדם אם אין הוא יודע שמעשיו אסורים, ומניין הבטחון שמעשים אסורים אלה לא יחזרו שוב, בתואנה שהם מותרים.

הנאשם פגע בכבודו ובגופו של תלמיד קטין, שעה שהסיעו לביתו. במקום לשמור על בטחון הקובל ולהוות דוגמא לתלמידים אחרים, בחר הנאשם ליתן להם דוגמא שלילית, ובכך מעל הוא באימון שניתן בו ע"י ההורים, בית הספר ומעסיקיו. על אף עברו הנקי של הנאשם, גוברים השיקולים שמצדדים בהרשעתו, על אלה שמנגד, והנני דוחה בזאת את בקשת סניגורו לביטול הרשעתו.

8. בנוגע למרכיבי הענישה הראויים, חסד עשה ב"כ הקובל עם הנאשם, שעה שנמנע מלבקש כי יוטל עליו מאסר שירוצה בעבודות שירות, והסתפק במאסר מותנה. יהא זה נכון וצודק להטיל על הנאשם מאסר מותנה, בכדי להבהיר לו כי מעשיו אסורים וחמורים. בנוגע למרכיב הפיצוי למתלונן, העיד בפניי הקובל, והתרשמתי שאכן פגיעת הנאשם בו הותירה את אותותיה, ויש מקום לפצותו בגין כך. כמובן, שאין הפיצוי בהליך פלילי זה אמור לשקף את מלוא הפגיעה במתלונן ואת נזקיו, אך יש בה כדי להטיל פיצוי מהיר ומיידי, ושמורה למתלונן הזכות לנקוט בהליכים אזרחיים, כפי שבא כוחו הצהיר כי יעשה.   מאחר והחלטתי, כאמור, לחייב את הנאשם בתשלום פיצוי למתלונן, הנני נמנע מחיובו בתשלום קנס, הן בכדי לאזן בין מרכיבי הענישה השונים, והן בכדי שלא לפגוע באפשרות תשלום הפיצוי.

9. אינני מקבל את חרטתו של הנאשם, שיצאה מן הפה החוצה, בכדי לצאת ידי חובה, והוא אף עמד על כך שלא תקף את המתלונן, על אף שהורשע במעשה זה. יחד עם זאת, התחשבתי בעברו הנקי, בחשש לפיטוריו, בגילו ובכל יתר הנסיבות שצויינו ע"י סניגורו.

10. סוף דבר, אני מחליט להותיר את הרשעת הנאשם על כנה, והנני מטיל עליו עונשים אלה:

(א)   חודשיים מאסר על תנאי, אשר יופעלו אם יעבור תוך שנתיים מהיום אחת או יותר מהעבירות בהן הורשע בתיק זה.

(ב)     פיצוי למתלונן ע"ס 5,000 ש"ח, אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום.